<h1>קונטרס הראיות לריא"ז</h1>
<h2>דף ב:</h2>
אמ' רבה תדע שלא עשו מעשה ונהרגי', אמ' רב נחמן תדע וכו'. פי' וכיון דרבא ורב נחמן מסייעי למלתי' דר"ע הלכה כוותיה, ובשמעת' קמ' דבב"ק [ה' ע"א] נמי אמרי' דר' הושעיא סבר לה כר"ע דאמ' העדים זוממי' קנס הן אין דנין אותן בבבל אלא בא"י, בזמן שהיו שם דיינים מוסמכים כשאר דיני קנסות.
<h2>דף ה.</h2>
באו אחרים והזימום באו אחרים והזימום אפי' מאה כלם יהרגו. פי' הא דקאמ' אפי' ק' כלם יהרגו אזוממי' קאי, כלו' אם היו זוממים ק' כלם יהרגו, שאם באה כת שניה והזימה את הראשונה, ואמרו להם באותו היום שאתם מעידים והלא עמנו הייתם במקום פ', ועוד באה כת ג' והזימה השנייה ואמרו להם אדרבה באותו היום עמנו הייתם אתם במקום פ', ושקר אתם אומרים על כת ראשונה, ונמצאת כת (שנייה) [ראשונה] אמת וכת שנייה זוממת, ועוד באה כת ד' והזימה כת ג' ואמרו להם באותו היום שאתם אומרים עמנו הייתם במקום פ' ושקר אתם אומרים על כת ב', ונמצאת כת ב' אמת וכת ג' זוממת, וכן כת א' זוממת על פי השניה, ונמצאו ב' כתות אמת ושתי כתות זוממות, וכך יכולים להיות עד ק' יהרגו ואפי' הן ק'. ומז"ה מפרש בפסקיו כלם יהרגו כל הכתות כלן יהרגו, ופי' שאחרוני' מזימים את כלם, ולשון דחוק נר' בעיני, שבאו אחרים והזימום באו אחרים והזימום משמ' שאלו מזימים את אלו ואלו מזימים את אלו כענין שפירשתי ולא שכת א' מזימה את כלן.
<h2>דף ה:</h2>
חייבי מלקיות מנין. הפרשן מפרש שהם שהעידו על פ' שחייב מלקות ונמצאו זוממי' מנ"ל דאין לוקין אא"כ נגמ' דינ' של אותו פ', וכך הוא מפרש חייבי גליות מנין, ולפי פתרון זה יש להקשות אמאי לא בעי נמי בדיני ממונות מנין, שהרי ד"מ נמי כך הם כדאמרי' לעיל שהרי ממון ביד בעלים ומשלמי' ומאי ניהו דלא עשו מעשה כדאמרי' נמי התם בדיני נפשות, וא"ת דבדיני ממונות חייבין הזוממי' אע"פ שלא נגמר הדין, א"כ היה לו לתלמוד לפרש דב' זה אלא כלם דינם שוה, והאי דאמרי' חייבי מלקות מנין חייבי (כריתות) [גליות מנין] נ"ל דא[א]י' עונשין מן הדין קאי כלו', מנין שכל אלו העונשי' אין עונשין אותן מן הדין דאיכא למימ' דהנך עונשי' דקילי עונשין מן הדין.
<h2>דף ו:</h2>
אמר רבא עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות וכו'. פי' רבא אליבא דרבנן קאמר, דפליגי עליה דר' יהושע בן קרחה בפ' דיני ממונות בתרא [סנהדרין ל' ע"א] דאמרי' התם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחת, ר"י בן קרחה אומר אפי' בזה א"ז, ולריב"ק לא איצטריך, דר' יהושע ודאי לא בעי שיראו כא', ואפי' אם ראו א' בניסן וא' באייר מצטרפת עדותן, אבל לרבנן דבעו שיראו שניהם כא' איצטריך למימר דאם ראו א' מחלון זה וא' מחלון זה כא' הוי שהרי ראייתן כא' היא, אלא שלא ראו זה את זה, דדוקא בדיני נפשות הקלה תורה שלא לעשותן עדות א' אבל בד"מ עדות א' הן, מ"ה אקשי ל' רב חסדא דא"כ בדיני נפשות (נמי) [נהי דאין] עושין אותן עדות א' להחמי' שהתורה הקלה בהם, אבל נעש' עדות א' להקל שאם הוזמו מקצתן (ובטלו) [יבטלו] כלן, וכן לא יתחייבו עד שיוזמו כלן, אלא ודאי לא עדות א' הן לא להקל ולא להחמיר, ואפי' בד"מ נמי כיון דלא ראו זה את זה לאו עדות א' הן וכאלו ראו זה אח"ז דמי, אבל ר' יהושע בן קרחה לא בעי עדות א' בדיני ממונות אלא אפי' אם ראה א' באייר וא' בניסן מצטרפין עדותן, אבל בדיני נפשות [מודה] ר"י בן [קרחה] דבעי' עדות א' בין להקל בין להחמיר. ורבי' שלמה בן היתום נתקשה בזה דהכא איתוקם בקושיא על מאי דאמ' עדות מיוחדת כשרה בד"מ והתם קי"ל כר"י בן קרחה ולא קשיא ולא מידי דהכא (לרבא) [לרבנן] קאמרי' דבעו עדות א' אפי' בד"מ ואקשי ליה מדיני נפשות כדפירישי', אבל ר"י ב' קרחה לא בעי עדות א' בדיני ממונות, אבל בדיני נפשות בעי עדות אחת.
<h2>דף ז:</h2>
בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. פי' בבלי דעת משמ' שאין לו שום כוונה להרוג, אבל אם נתכוון להרוג אע"ג דלבהמה נתכוון פשיעא היא וקרוב למזיד הוא, והכי ס"ל נמי רבא לקמן [ט' ע"א] דקאמ' אם נתכוון להרוג בהמה ונמצא שהוא אדם קרוב למזיד הוא, וכן אם נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע קרוב למזיד הוא הואיל והיה לו צד כוונה, וממעטינן ליה מואשר לא צדה, דבעי' שלא יהא לו שום צד כוונה בדבר, וכך דורש נמי בלא צדייה.
(התם) [הדפו] שדחפו בגופו. פי' שדחפו בגופו, לאפוקי אם דחפו בבהמתו שאם היה מנהיג בפניו ודחפתו בהמתו ומת אינו גולה.
ואי בעית אימא הא והא בגלות ולא קשיא הא דאתלע הא דלא אתלע. פ' הא והא בגלות ודכ"ע עלייה היא, ור' יוחנן דאמ' לעיל נגעת בירידה שהוא צורך עלייה מוקי להנך מתנייתא בפלוגתא כדאמרן מר סבר עלייה היא ומ"ס ירידה היא, ואיהו סבר כמ"ד ירידה היא, דהא אמרי' לעיל להביא ירידה שהיא צורך עלייה שהיא כירידה, ואע"ג דלא אתלע ומהדק נמי משוי לה ר"י כירידה, דהא כל ירידה שהיא צורך עלייה הויא כירידה.
<h2>דף ח.</h2>
היינו דקאמ' ועו'. פי' אע"ג דיש אם למקרא וקרינן ביה ונשל, אפ"ה אעץ המתבקע קאי והאי ונשל הוי כמו והנשיל כמו [דברים ל'] ושב ה' את שבותך כמו והשיב.
א"ל כיון דאלו מצא חטוב אינו חוטב לאו מצוה ה"נ לאו מצוה. פי' שעשיית המצוה היא המצוה ולא חטיבת עצים, שאדם מוצא הרבה עצים חטובים.
<h2>דף ח:</h2>
הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי דאמ' קרא בחריש ובקציר תשבות קצירה דומיא דחרישה. פי' לאו מילתא היא דאמרי כיון שאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה, דאפי' את"ל חרישת העומר (לאו) מצוה היכא דלא מצא חרוש, מ"מ הא לא מצית לאוקמה בחרישת מצוה, דהא בעינן קציר דומיא דחריש ומה חריש שאם מצא חרוש אינו חורש, דאפי' את"ל חרישת עומר מצוה ה"מ כשלא מצא חרוש, אבל אם מצא חרוש מה צורך לחרוש, ודכוותה גבי קציר אם מצא קצור אינו קוצר, ואם בקצ[י]ר העומר אפי' אם מצא קצור קוצר, דהא אמרי' מצוה לקצור ולהביא, אלא ע"כ לא משכחת קציר דומיא דחריש אלא בקציר הרשות יצא קציר העומר שהוא מצוה.
<h2>דף ט.</h2>
קת' גר דומיא דגוי מה גוי ל"ש דקטל. פי' ואפי' בשוגג נמי נהרג, כדאמרי' בפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ז ע"ב] בן נח נהרג בעד א', ובדיין א', ושלא בהתראה, וכדאמרי' נמי לקמן [ט' ע"ב] דבן נח נהרג שהי"ל ללמוד ולא למד.
<h2>דף י.</h2>
אמ' אביי בשכם שכיחי רוצחים. פי' והם צריכים לגלות לערי מקלט (אח"כ) [אחרות] כדתנן לקמ' [י"ב ע"ב] בן לוי גולה מעיר לעיר, לפי' צריכה שכם שתהא קרובה לשאר ערי מקלט ולא תתרחק מהם הרבה.
<h2>דף י:</h2>
הא מני ר' יוסי בר יהודה היא, דתניא ר"י בר"י אומר בתחלה א' שוגג וכו'. פי' אע"ג דהכי תנן נמי במתני', לא מייתי מר"י בר יהודה ממתני', דמתני' איכא לפרושי דהא דמקדימי' לערי מקלט מאליהן קאמ' כדאמ' ר' לקמ' מעצמן הן גולין, ומ"ה מייתי ראייה מר' יוסי בר יהודה [ד]ברייתא דמפליג עליה רבי בסיפא ואמ' מעצמן הן גולין, מכלל דאיהו אמ' מקדימי' לערי מקלט ע"י שלוחי ב"ד, וב' פעמים היו מוליכים אותם שם שלוחי ב"ד, א' בתחלה עד שלא עמד בדין שלא יהרגנו גואל הדם מיד, ושנית לאחר שעמד בדין ונתחייב גלות, אבל בפעם שניה היה אומ' אל תנהגו בו מנהג שופכי דמים בשגגה בא מעשה לידו, ומודיעי' שהוא שוגג ולא מזיד.
<h2>דף יא.</h2>
אמ' רבי יהודה קללת חכם אפי' על חנם באה מנלן מאחתופל. פי' אע"ג דכתי' [משלי כ"ו] קללת חנם לא תבא [קללת] חכם אפי' על חנם היא באה מאחיתופל, שהרי אחיתופל בחנם נתקלל, שבשעה ששאל דוד מהו למכתב שם ומשדא אתהומא לא היה יודע אחיתופל להשיבו, אלא אחר מכאן נשא ק"ו לעצמו, ואעפ"כ פגע בו קללתו, שהי"ל לבקש התר על קללתו. ואין זה דומה למאי דא"ר אבהו לקמ' קללת חכם אפי' על תנאי היא באה, דהכא קאמ' בחנם מפני שנתקלל בחנם כדפירישי', והתם קאמ' על תנאי שלא היתה בחנם שהיה יודע שמואל להשיבו, ולפיכך קללו על תנאי אם תכחד ממני דבר ואע"פ שקיים תנאו פגעה בו קללתו.
<h2>דף יב.</h2>
אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצא[ו] גואל הדם והרגו נהרג עליו. פי' אם הרגו קודם שעמד בדין שנא' עד עמדו לפני העדה למשפט, אבל אם אחר שנגמר דינו לגלות יצא מתחום עיר מקלטו והרגו גואל הדם פטור, דבהדיא כתיב ואם יצוא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם, שמאחר שנגמ' דינו לגלות אין לו רשות לצאת משם, ואם קודם שהגיע לעיר מקלטו נמי מצאו גואל הדם והרגו פטור עליו, כדאמרי' לעיל [י' ע"ב], אמר רב הונא רוצח שגלה לעיר מקלטו ומצאו גואל הדם והרגו פטור עליו, והתם בשלא הגיע לערי מקלט מיירי דבהכי משתעי קרא, דכתי' (ואין לו) [ולו אין] משפט מות, ומקשה ליה התם נמי ממאי דתנן מוסרי' לו ב' ת"ח שמא יהרגנו בדרך דמשמע שלא הגיע לערי מקלט.
כמאן דלא כר' יוסי הגלילי ור"ע. פי' דסתם קאמרי בין אם יצא לאחר גמר דין בין אם יצא משם קודם גמר דין, רשאי גואל הדם להורגו כדמפ' ואזיל.
מה תחילתו במזיד נהרג וכו'. פי' אם יצא מזיד מעיר מקלטו נהרג הרוצח שה[ו]רגו גואל הדם, ואם יצא בשוגג שיצא חוץ לתחום וכסבור שהוא בתוך התחום גולה הרוצח, שאינו רשאי להורגו אלא אומ' לו שיגלה לעיר מקלטו שכבר יצא חוץ לתחום, ואם אינו גולה הרי הוא כמזיד ונהרג.
<h2>דף יב:</h2>
אימור דשמע' ליה לרבי יהודה גבי מעש' לחומרא. פי' היכי מצית למימ' הא ר' יהודה אימור דשמעת ליה לר"י גבי מעש' דא"ל דאזל גבי מעשר לחומרא כדמפ' ואזיל, אבל גבי עיר מקלט דהוא קולא היכי שמעת דקאי רוצח בתוך (ה)תחום ערי מקלט וניקטיל, והיכי מייתת ראיה ממעשר לערי מקלט, אם אמ' ר"י במעשר משום דהוי לחומרא, אבל בערי מקלט דבעו למקטליה בתוך התחום לא אמ'. ומהדר דגבי ערי מקלט נמי לא אזיל ר' יהודה בתר נופו למקטליה אפי' בעקרו אלא למעבד עקרו דרגא לנופו, שאם אי' יכול להורגו שם בחצי[ם] עולה בעקרו שהוא בתוך התחום והולך והורגו בנופו שהוא חוץ לתחום, ובזה א"ר יהודה בערי מקלט הלך אחר הנוף כדאמ' נמי גבי מעשר, אבל רבנן בין [ב]מעשר בין בערי מקלט לא אזיל בתר הנוף (לא) [אלא] כל שהוא לפני' כלפני' (ולא) [ו]כל שהוא לחוץ כלחוץ, ואי' רשאי ליכנס בעקרו שהוא בתוך התחום כדי להורגו כלל ואפי' לעשותו דרגא. ורב אשי בא לתרץ דלא קשיא לא מעש' אמעש' ולא מעשר אערי מקלט וכולהו נמי כרבנן דהאי דקת' בין במתני' בין בברייתא הלך אחר הנוף [אף אחר הנוף] קאמ' דהיינו נמי כל שהוא לפנים כלפנים וכל שהוא לחוץ כלחוץ.
<h2>דף יד.</h2>
ורבנן כרת דאחותו למה לי ההוא מבעי ליה לחלק, פי' השתא בעי' למימ' שאע"פ שהן גופין מוחלקי' ולאוין מוחלקין, כיון שנאמרו כלם בכרת א' אינו חייב אלא א' על כלן, ולפיכך יצאת כרת באחותו לחלק, אבל לבסוף מסיק דלא אצטריך כרת באחותו לחלק אלא היכא דליכא גופין מוחלקין.
כדר' יוחנן דאמ' ר"י שאם עשאן כלן וכו'. פי' הא דר' יוחנן גבי שבת אתמ', דתנן בפ' כלל גדול מ' מלאכות חסר א', ואמרי' התם מנינא ל"ל, אמ' ר' יוחנן שאם עשאן כלן בהעלם א' חייב על כל א', וכי היכי דא"ר יוחנן התם שייך נמי למימ' הכא.
<h2>דף יד:</h2>
ור' יוחנן אמ' אינו לוקה ההוא אזהרה לתרומה הוא דאתא. פי' לנגיעה דתרומה, כדאמ' לעיל ההוא לאכילה והאי לנגיעה, ואע"ג דקדש חמיר מתרומה איכא למימר אין מזהירין מן הדין.
<h2>דף טו.</h2>
הניחא למאן דתני קימו ולא קיימו. פי' למאן דתני קיימו ולא קיימו איכא למימ' לתקוני לאויה הוא דאתא, שהתורה אמרה לא תקח האם על הבנים ואם לקח' תשלח, ואם קיים מצות שלוח פטור דהא תקן ליה ללאויה, אבל אם לא קיים השלוח דלא תקן ללאויה לוקה משום הלאו, ואע"ג דלא בטלו בידים אלא מתה מאליה שאין יכול לשלחה כבר, אבל למאן דתני בטלו ולא בטלו הרי אם לא בטלו בידים אע"ג דלא קיימו כגון שמתה מאליה פטור ואע"ג דלא תקן ליה ללאויה. ומהדר מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן כלו' האי דיהבינן טעמ' בלא[ו] הניתק בעשה שהוא פטור משום דלתקוני לאויה הוא דאתא אליבא דר' יוחנן יהבינ' האי טעמא, ור' יוחנן תני קיימו ולא קיימו שאינו פטור אלא כשקיימו ותקן ליה ללאויה, אבל ריש לקי' דתני בטלו ולא בטלו סבר אם לא בטלו פטור אע"ג דלא תקין לאויה וטעמ' משום דהויא התראת ספק כדמפ' ואזיל, דכל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה התראת ספק היא שאינו חייב על הלאו אלא כשבטל העשה הבא אחריו, אבל אם העשה קודם ללאו אין העשה מועיל ללאו כלום לפוטרו ממלקות, כדתנן במתני' הבא למקדש טמא שהוא לוקה דעשה שקודם ללאו אינו פוטרו ממלקות, אבל עשה שאחר הלאו פוטרו ממלקות אם לא בטל העשה ואע"ג דלא תקין ללאויה.
<h2>דף טז.</h2>
התם כיון דמחייב בתשלומי' אינו לוקה ומשלם. פי' אע"ג דבטל העשה דהשבת העבוט שאבדו בידים אינו לוקה, דסוף סוף מחייב בתשלומי'. וק' לי דהא אמרי' במציעא פ' המקבל [קט"ו ע"א] החובל רחים ורכב לוקה, ואע"ג דמחייב בתשלומי' כדאמרי' התם [קט"ז ע"א] ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי א"ל זיל אהדרה דהויא ליה דבר שעושין [בו] אוכל נפש, וכיון דמיחייב בתשלומי' אמאי לוקה [הא] אין אדם לוקה ומשלם כדאמרי' הכא גבי לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, דהיכא דבטלו לעשה כיון דמחייב בתשלומי' אינו לוקה ומשלם.
<h2>דף יח.</h2>
הני מילי היכא [ד]לכהנים חזי הא לכהנים נמי לא חזי. פי' אבל לאו דזרות דכתי' הכא אע"ג דלכהנים נמי לא חזי אית ביה לאו דזרות, וכן בלאו דחוץ לחומה נמי, אע"ג דלפני' לא חזי ליה משום לאו דחוץ למחנה וחוץ לקלעי', דהא אמרי' הכא ליחידי לאו לכל חד וחד כאלו כתב לאו דעולה (ל"ל) [ל]כל אחד וא' אע"ג דלא חזי לכהנים ולא חזי בפנים.
<h2>דף יח:</h2>
אין הכי נמי [ורבא] מהאי קרא קאמ'. פי' שזהו לאו חמישי כליל תהיה לא תאכל, אבל חוץ לחומה וחוץ לקלעים חד לאו נינהו, שהרי בשר חטאת ואשם שאכלו חוץ לחומה אינו חייב אלא א' משום שאכלו חוץ למחיצתו, מה לי היה הרבה חוץ למחיצתו או מעט חוץ למחיצתו. ונמצאו ה' לאוין, א' משום זרות, וא' משום עולה, דאפי' כהן חייב עליה ואפי' בפנים ואפילו לאחר זריקה, וא' משום לפני זריקה, דאפי' בשאר הקרבנות חייב לפני זריקה, וא' משום חוץ למחיצתו בין אם היה חוץ לקלעים בין אם היה חוץ לחומה, דאפי' שאר הקרבנות חייב עליהן חוץ למחיצתן, וא' משום כליל תהיה לא תאכל.
<h2>דף כ.</h2>
אמר רבה מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן, כי גזור רבנן וכו'. פי' אע"ג דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, כיון דאסורא דרבנן הוא כי עייליה בטיבליה לא גזור ביה רבנן, ואם הוציא חוץ לירושלם והפרישו יכול לפדותו, מיהו אע"ג דיכול לפדותו אם אכלו בחוץ לוקה דאע"ג דעייליה בטיבליה, כיון דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קרי' ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו, דהא מחיצה לאכול דאורייתא, דכיון דקרי' ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו קרי' ביה לא תוכל לאכול בשעריך.
<h2>דף כ:</h2>
זה המשוה צדעי' לאחרי אזניו ולפדחתו. פי' מז"ה בפסקיו שהראש עגול הוא והעורף הוא מכוון [כנגד] הפדחת, אלא שהצדעי' הם יורדים א' מכאן וא' מכאן ומתחברים עם הלחיים, ועקרי השער הם מקיפי' את הראש בעגול והצדעים יוצאים מן העגול והן הן מעכבין את עגול הקף הגולגלת, וכשהסיר אותם שרשי השער מן הצדעיים נמצא ראשו מוקף בעגול. ופתרון זה דחוק בעיני [דהא] העורף המכוון כנגד הפדחת הכל מלא שער כמו הצדעיים נמי ואין הצדעיים מעכבין את עגול (ו)ההקף, שהרי ההקף מלא שער העורף כמו הצדעיים. אלא נראה בעיני שההקף הוא אחרי אזניו ופדחתו, ואין העורף בכלל, שאחורי אזניו הן חלקין ואין בהן שער כלל וכן פדחתו, ושער הצדעי' הוא מפסיק בין החלק שאחורי אזנו ובין החלק שבפדחתו, וכשהוא מסלק אותו השער הוא משוה כל ההקף, והיינו דקאמר והמשוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו.
<h2>דף כא.</h2>
מחוי רב ששת בי פירקי דיקנא. פי' אין לפרש בי פרקי דיקנא במקום חבור הפרקים ולא יותר, אלא בכל הפרקי' נמי חייבין עליהם, דומיא דבי פירקי דרישא שאין חייב על חבור הצדעים בלבד, (לא') [אלא] כל הצדעים הוא חייב כדאמרינן זה המשוה צדעיו, והם הכי נמי בפירקי דדיקנא בכל הפרקים הוא חייב, ואפילו באמצעיתן ולא במקום החבור בלבד, וכמו שאו' על הראש פרק אחד מכאן ופרק אחד מכאן, נאמר בזקן שני פרקים מכאן, ושני פרקים מכאן, והם הלחי העליון והלחי התחתון מצד זה, ולחי עליון ותחתון מצד זה, והם ד' פאות של זקן, כמו שהם הצדעיים ב' פאות של ראש, ושבולת הזקן היא חמישית, דהיינו סנטרו. ורבי' משה כתב בפי"ב מה' ע"ז [ה"ז] (וא') [וחמש] פיאות יש בו לחי העליון ולחי התחתון מימין, ולחי העליון ולחי התחתון משמאל, ושיבולת הזקן, וכדבריו נ"ל עיקר. ובקרחה נתנו חכמים שיעור, אבל בהקפת הראש והשחתת הזקן לא נתנו בו חכמי' שיעור, וי"ל דבקרחה ודאי בעי' שיעור קרחה, אבל בהשחתה אפי' בשתי שערות הויא השחתה, ובהקפה כתב ר"מ בפי"ב [ה"ו] פיאה זו שמניחין בצדע לא נתנו [בו] חכמי' שעור, ושמענו מזקנינו שאי' מניח פחות ממ' שערות, ובתוספתא תניא פ' בתרא [פ"ה ה"ה] יש תולש ב' שערות ועובר משום ד' דברים משום נזיר, ומשום מצורע, ומשום יום טוב, ומשום מקיף, ונוכל לפ' הברייתא כגון שהיו בצדע מ' שערות או פחות ותלש מהן שתים. ואיסור לא תקיפו לא נמצא בשום מקום אם בתער או במספרים, אבל מז"ה מפ' שאין חייב אלא בתער, וכך כתב נמי רבי' משה [שם]. וחפשתי בתוספתא ולא מצאתי ראיה לדבר(יו) זה, ואע"פ שכתוב בו שאינו חייב עד שיטלנו בתער, ההוא בזקן מיירי.
מאי בינייהו איכא בנייהו שפחות. פי' האי דלא אמר איכא בינייהו אפר מקלה נמי בהא שמעתא, ולדברי רב פפא רב מלכיו אמרה, משום דאיכא למימר דלא איירי [אלא] בהנך דרב מלכיו, ועלייהו אמר רב פפא דלא אמר רב מלכיו אלא שמעתתא כגון (שפחות) [שפוד] וגומ', אבל כל מתניתי' ומתניתא רב מלכיה אמרה, ושפחות נמי דרב מלכיה היא.
<h2>דף כב.</h2>
אלא הכא במ"ע כגון שבשלו בעצי הקדש. לאו בעצי הקדש דקיימי לשריפה קאמ' שהן קדשי בדק הבית, דהנהו ודאי לא שייך למימ' בהו לא תעשו כן לה' אלהיכם, אלא אסוריה הוא משום איסורא דמעילה, אבל הנך עצי הקדש הם שהם לתשמיש הקדש והם קדושי' קדושת הגוף ולא קיימי לשריפה, כגון בדי הארון, ובימה של עץ וכיוצא בהן.
